חסידי אומות העולם

מבוא - ראיינתי את סבתי חוה דינר על מנת לגלות קצת יותר מה עבר עליה בתקופת ילדותה בזמן מלחמת העולם השניה.

סבתי ניצלה בזכות משפחה הולנדית גויה שהחביאה אותה בביתם במהלך המלחמה. גיליתי שעל אף אכזריותו של השלטון הנאצי היו אנשים טובים שסיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים ודמותם יכולה לשמש כמודל לחינוך לדורות הבאים להתנהגות האדם בעתות מצוקה ומלחמה. לאחר חקירה קצרה בנושא גיליתי שמספר חסידי אומות העולם בהולנד שהוכרו ע"י "יד ושם" גדול יחסית בהשוואה לארצות אירופה המערביות וזאת למרות שאחוז היהודים שהושמדו בהולנד גבוה ביחס למדינות אלה. ממצא זה עניין אותי מאוד ולכן החלטתי לחקור אותו.

שאלת החקר: מהן הנסיבות שמספר חסידי אומות עולם בהולנד גדול יחסית בהשוואה לארצות אחרות.

רקע- מלחמת העולם השניה, 1945-1939, היתה האכזרית ביותר בתולדות האנושות. ב-30 לינואר 1933 הגיעה המפלגה הנאצית, בראשותו של אדולף היטלר, לשלטון בגרמניה. במרוצת הזמן הגדירה כאחת ממטרותיה העיקריות את השמדתו של העם היהודי. הקרבנות הראשונים היו יהודי גרמניה, שבהתאם לחוקי נירנברג האנטישמיים, נשללו מהם זכויות האזרח האלמנטריות. ב- 1938 החלה גרמניה הנאצית להתפשט על-פני אירופה, עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי. כעבור שנה נכנעה גם צ'כוסלובקיה להיטלר.

ב- 1 בספטמבר 1939 הכריזה גרמניה מלחמה על פולין, ובכך התחילה מלחמת-העולם השניה, אשר הסתיימה רק ב- 8 במאי 1945. כבר בשנים הראשונות הכניעה גרמניה – שהתכוננה למלחמה שש שנים רצופות – את מרבית אירופה, ובכל מקום שדרכה רגלו של הכובש הגרמני היו היהודים קרבנות ראשונים להפליה, להשפלה ולהשמדה. אף שהשמדת היהודים היתה אחת המטרות של מדיניות ממשלת גרמניה, לא יכלו הכובשים הגרמנים לבצע את זממם מיד בקנה-מידה גדול. תחילה צריך היה להכין את הכלים להשמדה ולהרדים את דעת-הקהל העולמית. לפיכך, טענו הגרמנים בשנים 1939 ו- 1940, כי מטרתם היא רק לבודד את היהודים, שהם "בני גזע ירוד ונמוך מיתר העמים". כך נסגרו היהודים מאחורי גדר תיל וחומה ברבעים מיוחדים, שנקראו "רבעים יהודיים" או גטאות. היו אלה, לרוב, הרבעים העירוניים הנחשלים והעניים ביותר. הנאצים היו בטוחים, שהיהודים הסגורים בגטאות ובתנאים תת-אנושיים לא יחזיקו מעמד ויגוועו בתוך חדשים ספורים מרעב וממחלות מדבקות. אבל היהודים הסגורים והמסוגרים הוכיחו, כי הם ניחנו בחיוניות בלתי-רגילה. הם התאימו את עצמם לתנאים הקשים, אירגנו עזרה סוציאלית ורפואית, שיפרו את התנאים הסניטריים, ואף מצאו זמן לפתח חיי חינוך ותרבות: הוקמו בתי-ספר וישיבות, התארגנו חוגים שונים, נפתחו תיאטראות ונוסדו תזמורות.

משנוכחו הגרמנים לדעת, כי אין זו הדרך להשגת "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", פיתחו שיטות חדשות. החל בשנת 1942 התחילו להעביר יהודים מכל קצוי אירופה הכבושה למחנות מיוחדים, שהוקמו בידיהם בפולין. יום-יום היו הגרמנים מעבירים אלפים ורבבות של יהודים למחנות אושויץ, טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ ומשמידים אותם בשיטות מודרניות, בכבשנים ובתנורי גז. עם הקמת הגטאות בארצות הכיבוש היו הגרמנים מודיעים לאוכלוסיה המקומית במודעות ובצוים, כי כל מגע עם היהודים אסור בתכלית האיסור, וכל לא-יהודי אשר יעזור ליהודים דינו מוות; מוות לו ולמשפחתו ולכל אלה, שידעו על המסתתרים היהודים ולא הודיעו לשלטונות. למרות זאת נמצאו מאות אשר העזו, חרף הסכנות, להסתיר יהודים בביתם, לספק להם מזון ולבוש ולציידם בניירות "אריים".

חלק א': "חסידי אומות עולם"

הגדרה- אנשים לא יהודיים שסיכנו את חייהם להצלה ועזרה ליהודים ללא תמורה. ההצלה הייתה קולקטיבית או פרסונאלית.החוק קבע הגדרה חדה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם.

על-פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שעשה מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוק, למרות שהסתכן בהצילו יהודים.

הקריטריונים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם ארבעה:

* מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.

* הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי.

* המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.

* הבקשה נתמכת בעדויות של ניצולים או חומר ארכיוני אמין.

סוגי העזרה:

1. מתן מסתור – מהווה העזרה הרווחת ביותר. מדובר בהסתרת הניצול במקום כלשהו בבית המציל, או בקרבת מקום לביתו, בפינה נידחת ומוסתרת היטב מעין כל רואה, כך שלא יעלה על הדעת של אף אדם שמישהו מתחבא שם. מקומות כאלו היו בדרך-כלל, בבונקרים מתחת לאדמה (זה היה נפוץ במיוחד במזרח אירופה), ובעליות-גג, בבית המציל או באורוות בהמות בסמיכות לבית. מקומות מסתור נוספים: בתים עזובים, חדרים נטושים או נשכחים, בבתי חרושת, בתי ספר ומנזרים, ובכמה מקרים חריגים, בבתי עלמין, במקומות השמורים לקבורת אדם. במצבים כאלה, הניצול החסר-אונים היה נתון לרצונו ולחסדיו של מצילו לשמירת חייו ולמילוי צרכיו האלמנטריים: אוכל, רחיצה, והוצאת הפרשות הגוף. הטיפול בצרכים בסיסיים אלה נפל כולו על שכם המציל ומשפחתו. אלפי ניצולים היו כלואים במקומות מסתור מסוגים שונים למשך תקופות ארוכות חלקם נתגלו ונרצחו, כולל מציליהם, כגון ההיסטוריון הנודע עמנואל רינגלבלום, שהיה מוסתר בבונקר בצד הארי של ורשה יחד עם כמה עשרות יהודים. הגרמנים ירו למוות את הניצולים ואת מציליהם, בני משפחת המציל וולסקי הפולני. מרבית חסידי אומות העולם הרשומים ביד-ושם נתנו מסתור ליהודים בביתם או במחבואים אחרים.

2. התחזות ללא-יהודי – מדובר בעזרה ליהודי להקלת התחזותו ללא-יהודי; לאמור, לסייע לו באימוץ שם בדוי, ללא צליל יהודי, עזרה בהמצאת סיפור חיים חדש, ולימוד מנהגי המקום, בעיקור מנהגי הדת הרווחת באותו מקום. כמו כן, עזרה ליהודי בהשגת מסמכי זיהוי למיניהם, כולל תעודות לידה, או טבילה, ועזרה ליהודי במציאת מקום עבודה ודיור מתאימים. מדובר באלפי יהודים, בכל ארצות אירופה הכבושות, שהחליטו לנסות את מזלם, לא ע"י מציאת מסתור, אלא ע"י אימוץ שם בדוי ורקע ביוגרפי הולם, כך שיוכלו להמשיך חיים נורמליים-כביכול, להתנהג כמו בני-המקום הלא-יהודים, להסתובב חופשית בחוצות העיר, מכיוון שהיו משוכנעים שתווי פניהם לא יסגירו אותם כיהודי. לשם הצלחת מבצע כזה, היה היהודי זקוק לעזרתו של לא-יהודי, ראשית בהשגת תעודות זיהוי מזויפות, המצאת ביוגרפיה אישית חדשה, וגם עזרה במציאת מקומות מגורים ועבודה. סוג נוסף של התחזות נקטו כמה מצילים גרמנים שהעסיקו מאת ואלפי פועלים יהודים מהגטאות במפעלים שבהם יצרו מצרכים שהיה בהם משום תועלת לגרמנים (מדים וביגוד, נעליים, כלי מטבח, והפקת נפט). המעטים מבין תעשייני ומנהלי העבודה הגרמנים שדאגו לשלום עובדיהם היהודים, התאמצו מעל ומעבר למנוע את גירושם למחנות מוות, עד כמה שידיהם השיגו, תוך כדי שימוש בעילה שהעובדים היהודים נחוצים לא "חס-וחלילה" לשם הצלתם אלא להפקת מצרכים חיוניים למאמץ המלחמה. בין מצילים כאלה שזכו לתואר חאה"ע אפשר להזכיר את ברתולט בייץ (מפעלי נפט), הרמן גריבה (רכבות), אוטו וייט (כלי ניקוי), ואוסקר שינדלר האגדי (מצרכי מטבח ותחמושת). סוג שלילי של התחזות הוא זה שננקט ע"י דיפלומטים של מדינות הזרות בבודפשט, הונגריה, ע"י הנפקת "תעודות מגן" לאלפי יהודים. תעודות אלה העידו שנושאיהם הם בשלבי התאזרחות ונסיעה למדינות זרות, ועל כן אין לפגוע בהם, כל עוד לא השלימו את ההליכים לעזיבת המקום. כדי להגן עליהם יותר, רכשו דיפלומטים אלה בתים, כשעליהם מתנוססים דגלי המדינות, ובהם שוכנו היהודים המוגנים. בין הדיפלומטים שפעלו בכיוון זה, ונכללו בין חאה"ע, אפשר למנות את ראול ולנברג (שבדיה), קרל לוץ (שוויץ), ג'יורגיו פרלסקה (ספרד), והבישוף אנג'לו רוטה (הואתיקן).

3. בריחה והברחה – הכוונה לעזרה ליהודי לברוח ממקום מסוכן למקום פחות מסוכן, באותו פרק זמן, בשטחים שבשליטת הנאצים ומשתפי פעולה, או עזרה בהברחת גבולות – כגון לשוויץ, שבדיה (אוניות מדניה או מעברי הרים מנורבגיה), לאזורים בשליטת האיטלקים, או להונגריה (עד מרץ 1944), או באוניות מיוון לטורקיה. גם כאן נזקק היהודי הבורח לעזרת לא-יהודים, מהסיבה הפשוטה שליהודים חל איסור של שימוש בכלי תחבורה ותנועה מחוץ לאזור המגורים (גטו או אחר) המצומצם שנקבעו ליהודים בכל ארץ וארץ. יופ וסטרוויל מהולנד הוא אחד מעשרות המצילים שהוכרו כחאה"ע ושעסקו בהברחת יהודים. וסטרוויל ארגן דרכי מילוט מהולנד, לבלגיה, צרפת ועד לגבול ספרד. בעצמו נפל בפח שטמן לו הגסטפו, והוצא להורג.

4. ילדים במסתור – כאשר הורים גורשו למחנות, נכנסו למסתור, התחזו ללא-יהודים, או ברחו ממקום למקום – בכל אחת מאלה, כדי להציל את הילדים, היה צורך בהפרדה בין הורים לילדים. לפעמים נעשו הסידורים לכך מבעוד מועד, כאשר ההורים מסכמים עם ידידים או עם מוסד ילדים ו/או מנזר, קבלת הילד ואימוצו, עד לגמר המלחמה. פעמים אחדות, נעשו הסידורים ע" גופים מחתרתיים יהודים תוך כדי שיתוף פעולה עם גופים לא-יהודים (בעיקר בבלגיה וצרפת), או ע"י גוף מחתרתי לא יהודי גופא (כגון ארגון "ז'גוטה" בפולין). אלה מבין הלא-יהודים שנחלצו לעזרת הילד היהודי, בדרך-כלל ע"י אימוצו כבן-משפחה, וראשי מנזרים שהחביאו ילדים יהודים במנזרים, והחזירו אותם למשפחותיהם בגמר המלחמה – גם הם זכאים לשאת את התואר של חאה"ע.

סכנות שעמדו בפני המצילים:

הנאצים, אף שלא גילו איזה גורל מר צפוי למגורשים למחנות, לא הסתירו את כוונותיהם המרושעות כלפי העם היהודי. היה ברור לכל מאן דבעי שמדובר במסע של טרור ללא תקדים וללא אבחנה מכוון כנגד יהודי אירופה הכבושה, כאשר המטרה היא הוצאתם, בצורה זו או אחרת, ממעגל החיים של עמי אירופה. במזרח אירופה, לא היססו הגרמנים לפרסם ברבים (במיוחד בפולין) אזהרות לאוכלוסייה המקומית לבל יושיטו עזרה ליהודים נרדפים, תוך איום בהטלת גזר-דין מוות לכל מי שיעז להפר הוראה זו. ואכן, היו לא מעט מקרים של הוצאות להורג במקום, או לאחר משפט זוטא, או של עונש שילוח למחנה ריכוז, וגם עונשים כאלה פרסמו ברבים, למען יראו וייראו! לאחרונה בוכרה משפחת אולשבסקי הפולנית, שנורו למוות על הסתרת משפחה יהודית, שגם הם נרצחו באזור פיוטרוקוב. במערב אירופה, לא איימו הנאצים בעונש מוות מיידי, אם כי גם כאן לא-מעט מצילים שולחו למחנות, ושם ניספו, כתוצאה של גילוי יהודים בביתם או מעורבות אחרת של המצילים בעזרה ליהודים. דוגמה אחת מני רבים, היא של הכומר ז'אק (לוסיאן בונל) הצרפתי, שהסתיר שלושה נערים בבית-הספר שבניהולו, ומת במחנה ריכוז מהתשה פיזית. בצרפת הופק סרט על האיש ומעשיו, בשם "להתראות ילדים". היו גם מקרים של הוצאה להורג במקום, במערב אירופה, כגון יפ מוש ויופ וורטמן, שהקימו רשת להצלת ילדים בהולנד, נתפסו והוצאו להורג.

סכנה נוספת שנשקפה למצילים באה לאו דווקא מצד הגרמנים, אלא מבני עמם-הם של המצילים, כגון:

• משתפי פעולה מקומיים עם הנאצים, שרדפו ביהודים לפעמים באכזריות גדולה מזו של הנצים.

• אנשי מחתרת ופרטיזנים שרדפו ואף רצחו יהודים (פולין ומזרח אירופה) באותה חריצות כפי שלחמו נגד הכובש הגרמני.

• אנטישמים למיניהם, שלא אהדו את הגרמנים, אבל גם לא רצו להחמיץ ההזדמנות להיפטר מהיהודים בקרבתם; כדוגמת יונס פאולביציוס הליטאי, שנרצח לאחר המלחמה ע"י בן-עמו, לאחר שנתגלה מעורבותו בהצלת תריסר יהודים בביתו.

• סתם סחטנים, ללא שייכות פוליטית ואידאולוגית, שניצלו את המצב וחיפשו להטיב עם עצמם על-חשבון המצילים והניצולים, ע"י גילוי יהודים החיים במסתור, או המסתובבים בחוצות העיר כלא-יהודים, וסחטו מהם וממציליהם מכל הבא ליד. חלקם הלשינו עליהם לשלטונות כדי לזכות בתמורה מזערית.

מכל אלה, היה על המציל לחשוש ולהיזהר, כדי שחס וחלילה, דבר עזרתו לא יתגלה לשלטונות, עם כל המשתמע לכך לו, למשפחתו, וכמובן גם ליהודים המסתתרים אצלו, או החוסים בצילו.

מניעים לפעולתם של חסידי אומות העולם:

1)יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.

2)דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.

3)אנושיות והומאניות – מניעים הומניטאריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.

4)שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות

חלק ב':

חשיבות נושא חסידי אומות העולם:

1. הכרת תודה למצילי יהודים המעטים יחסית מתוך עמי אירופה דאז – כחובה אלמנטרית של העם היהודי.

2. מעשי ההצלה של חאה"ע מוכיחים שעל אף הסכנות ניתן היה להציל, אם רק רצו בכך.

3. הם היו המעטים; אבל כאשר כורכים את המספרים עם הרקע הנורא של התקופה הנאצית, יש בסיפורי חאה"ע ערך סגולי מעל ומעבר למספרים היבשים.

4. על כן, דמותם של חאה"ע יכולים לשמש כמודלים חינוכיים לדורות הבאים להתנהגות האדם בעתות מצוקה ומלחמה, ולשמירת העיקרון של קדושת החיים.

דוגמאות לחסידי אומות עולם:

אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני, תושב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. למרות היותו חבר במפלגה הנאצית הוא ניצב מול זוועות השואה ובחר להציל יהודים. הוא הציל כ- 1,200 יהודים. לאחר כיבוש פולין ע"י הנאצים הוא רכש בית חרושת למוצרים צבאיים וכלי מטבח שהוחרם ממשפחה יהודית ליד קראקוב. הוא העסיק מאות יהודים וכך הציל אותם מגירוש. בשנת 1943 כאשר החלה האקציה בגטו קראקוב והוקם מחנה פלאשוב הוא הקים מפעל בפלאשוב שם הועסקו מאות יהודים והצילם. ב- 1944 קיבל רשות להקים מפעל בחבל הסודטים. הוא הצליח להעביר לשם את כל מאות הפועלים היהודים שעבדו אצלו בפולין. הוא העלה כמה מאות מעובדיו היהודים שהיו אמורים להישלח לאושוויץ על רכבת בקרונות לבהמות. כדי שהמבצע יצליח גנב שינדלר את טופס המשלוח וזייף אותו כאילו היהודים אמורים היו להגיע לעיירה נידחת בחבל הסודטים. הוא הביא רתכים ששחררו את היהודים מהקרונות ובמשך שלושה ימים דאגה אשתו לכל מחסורם, לאחר ששיכנה אותם במבנה הצמוד לבית החרושת. בבית החרושת קבלו תנאים טובים ושהו שם עד תום המלחמה.

                         

ראול וולנברג – דיפלומט ואציל שוודי, ששהה בבודפשט בירת הונגריה ב- 1944 כנציג השגרירות ופעל להצלת כ- 200,000 יהודי הונגריה אשר נותרו שם. כנספח בשגרירות שוודיה הוא לחץ על ממשלת הונגריה שתאשר לו להעסיק 300 יהודים במחלקתו והסתיר יהודים בבתים מיוחדים שרכש למטרה זו. הוא יזם את הקמתו של גטו בינלאומי, שאכלס 33 אלף יהודים תחת חסותם של מדינות ניטרליות כ"אזרחים שוודים חדשים" והדפיס להם דרכוני חסות שוודים, שבעזרתם יכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי. הוא דאג להקים מטבחים, בתי"ח, שירותים שונים ודאג להציל יהודים תוך סיכון מעמדו הדיפלומטי. כאשר ב- 1944 גורשו רבבות יהודי בודפשט לגבול אוסטריה במסגרת צעדות המוות הוא לווה במשאיות את ההולכים וחילק להם מזון ובגדים. בדרך זאת הציל 500 יהודים והחזירם לבודפשט. עם שחרור הונגריה הוא נאסר ע"י הסובייטים ומאז נעלמו עקבותיו. ב- 1957 הודו הרוסים כי מת בכלא מהתקף לב. ב- 1993 התברר כי נרצח בכלא.

                       

מצגת- שואת יהודי הולנד וחסידי אומות עולם

חסידי אומות עולם בהולנד

חלק ג':  הצלה וחסידי אומות העולם בהולנד

מספר חסידי אומות עולם שהוכרו ע"י "יד ושם" לפי ארצות:

אוסטריה	88	לוקסמבורג	1
אוקראינה	2.363	לטביה	129
איטליה	498	ליטא	800
אלבניה	69	מולדובה	79
אל סלוודור	1	מונטנגרו	1
אסטוניה	3	מקדוניה	10
ארה"ב	3	נורבגיה	47
ארמניה	19	סין	2
בולגריה	19	סלובניה	6
בוסניה	40	סלובקיה	522
בלגיה	1,584	ספרד	4
בלרוס	555	סרביה	131
ברזיל	2	פולין	6.266
בריטניה	14	פורטוגל	1
גרוזיה	1	צ'ילה	1
גרמניה	495	צ'כיה	108
דנמרק	22	צרפת	3.331
הולנד	5.108	קרואטיה	102
הונגריה	764	רומניה	60
ויטנאם	1	רוסיה	173
טורקיה	1	שוודיה	10
יוון	307	שוייץ	45
יפן	1
סה"כ 23,788

מדיניות השלטון בהולנד:

ההחלטה להשמיד את כל יהודי אירופה נתקבלה בגרמניה בדרג הגבוה ביותר, כלומר על ידי היטלר עצמו, כנראה באמצע דצמבר 1941. החלטה זו לא בוצעה בכל מדינות אירופה באותו היקף, באותו קצב ובאותה שיטתיות. למעשה אלה היו תלויים במידה ניכרת בגורמים שונים, בראש ובראשונה בראשי המשטר הגרמני בכל ארץ וארץ ובתנאים שבהם פעלו. גורם חשוב היה יחסה של האוכלוסייה ליהודים. בשלושת ההיבטים שמנינו: ההיקף, הקצב והשיטתיות, הולנד היא מקרה יוצא דופן מהרבה בחינות.

מיד אחרי כיבוש הולנד החליט היטלר – בניגוד למה שסוכם עם הצבא – לכונן במדינה משטר כיבוש אזרחי ולא משטר צבאי כמו בבלגיה וצרפת. החלטה זו הייתה כנראה תגובה על בריחת המלכה וילהלמינה וכל חברי הממשלה לאנגליה, צעד שבעקבותיו נותרה הולנד ללא רשות בעלת סמכות לשלוט במדינה. נוצר אפוא חלל קונסטיטוציוני והיטלר ניצל הזדמנות פז זו להציב בהולנד משטר של פקידים ולא של גנרלים. להחלטה זו היו תוצאות מרחיקות לכת וקשות מאוד להולנד בכלל וליהודים בפרט.

משטר אזרחי בארץ כבושה מכביד בדרך כלל על תושבי המדינה יותר ממשטר צבאי, ובהולנד החמירו השלטונות במיוחד בכל הקשור ליהודים: ראשי השלטון שנתמנו בהולנד הכבושה לא היו סתם פקידים אלא אנשים שנודעו בהישגיהם ברדיפת יהודים. לנציב מונה סייס-אינקווארט (Reichskommissar), שהיה בשנת 1938 ראש ממשלת אוסטריה וקיבל בברכה את הסיפוח הנאצי. סייס-אינקווארט, חבר המפלגה הנאצית, מינה לחברים בהנהגת משטרו שניים מידידיו, אוסטרים ואנטישמים קנאים כמוהו, ד"ר וימר וד"ר פישביק.

נוסף על כך הצליח הימלר להכניס קצין אס.אס גבוה, ה"א ראוטר, לצמרת השלטון הגרמני בהולנד בתור ממונה על הביטחון. ראוטר היה גם מפקד עליון של המשטרה ההולנדית, אף על פי שבאופן רשמי הייתה המשטרה כפופה למשרד הפנים ההולנדי. ראוטר "הצטיין" כבר בשנת 1938 , בליל הבדולח, בטיפולו הקשוח ביהודים. אבל גם יתר חברי ההנהגה הנאצית בהולנד עסקו בפעילות אנטי יהודית ממסדית בממשל האוסטרי: כולם היו חדורי שנאה עזה כלפי יהודים בהתאם למסורת האנטישמית האוסטרית. כל חברי ההנהגה האוסטרית-הגרמנית היו בעלי ניסיון אדמיניסטרטיווי ומחושלים במאבק פוליטי, יעילים ואינטליגנטים.

הישגיהם של השלטונות באוסטריה בגזל הרכוש היהודי וביציאת יהודים מארצם תוך חצי שנה, ממרס עד נובמבר 1938, עלו על אלה של הגרמנים בחמש שנים, משנת 1933 עד 1938.

כבר בחודשים הראשונים של כהונתו תכנן משטרו של סייס-אינקווארט את סילוקם של היהודים מכל המשרות הציבוריות. מראשית 1941 בוצע רישום של כל יהודי הולנד. נוסף לכך חוסלו בשיטות מתוחכמות העסקים היהודיים והועברו לידי גורמים גרמניים ואוהדיהם ההולנדים. הרשויות הממלכתיות ההולנדיות לא היו מסוגלות להתמודד עם ההנהגה הגרמנית הקשוחה והמיומנת, שהייתה איתנה בדעתה לפתור את "הבעיה היהודית" בהולנד באופן מוחלט ומהיר. למעשה הפקירו הפקידים ההולנדים את יהודי ארצם ליזמות האנטישמיות הגרמניות, אף על פי שנהנו כבר 150 שנה מזכויות אזרחיות מלאות. כאשר התחילו הגירושים למחנות ההשמדה המשטר הגרמני בהולנד שיתף פעולה עם אייכמן ואנשיו בצורה יעילה וממושמעת.

השלכות של מדיניות זו על עניין חסידי אומות העולם בהולנד:

בשל אופיו של המשטר הגרמני ויעילותו היה מסוכן יותר להציל יהודים בהולנד מאשר בבלגיה ובצרפת. מי שנתפס בבלגיה או בצרפת בעזרה ליהודים הסתכן בקבלת עונש קל יחסית, אך בהולנד הוא היה עלול להיות מוצא להורג או להישלח למחנה ריכוז, וסיכוייו לשרוד שם היו קטנים ביותר. המשטרה הגרמנית וההולנדית ערכו חיפושים אחרי יהודים מסתתרים והעניקו למלשינים סכומי כסף בעד כל יהודי שנתפס בעזרתם. המשטרה הגרמנית גם ניסתה לפתות יהודים לצאת ממקומות מחבואם תוך הבטחות שווא לשחררם מהגירושים.

בתחילה לא נתקלה המדיניות האנטי יהודית של משטר הכיבוש בהתנגדות משמעותית מצד רוב האוכלוסייה ההולנדית. אמנם ידועה שביתת פברואר 1941 שהפכה באמסטרדם, ובמספר ערים קרובות לה, להפגנה המונית נגד המעצרים האכזריים של יותר מ 400 יהודים. אך גל המחאה וההזדהות עם היהודים דעך מהר ובעצם התוצאות היו לרעת היהודים: מחד גיסא יצרה השביתה תחושה של שאננות בקרב המנהיגות היהודית, ומאידך גיסא הקשיח המשטר הגרמני את יחסו כלפי היהודים. יתר על כן, קבוצות הפועלים שהפגינו בפברואר 1941 היו מוכנות לבצע את הפעולות שנדרשו מהן במסגרת גירושי היהודים מאז קיץ 1942 - העברתם באוטובוסים וברכבות ממקומות מגוריהם למחנות מעבר ומשם למחנות השמדה.

העזרה שהיהודים היו זקוקים לה ברגע הגורלי שבו התחילו הגירושים (יולי 1942 ) לא הייתה בהפגנות מחאה המוניות, אלא ביצירת אפשרויות להתחמק, איש איש עם בני משפחתו, מהמעצרים שהתבצעו על יד שוטרים גרמנים והולנדים. הסיכוי להישרדותם היה תלוי בנכונות של לא יהודים להסתיר אותם בדירותיהם, לספק להם תעודות זהות וכרטיסי מזון, אמיתיים או מזויפים, וללוותם מבתיהם למקומות מסתור. בקיץ 1942 לא הייתה באוכלוסייה ההולנדית בדרך כלל נכונות לסייע ליהודים בדרכים אלה -- אם בשל האדישות הכללית לגורלם ואם משום שידיעות על שנעשה ליהודים לא הגיעו לאזורים רבים במדינה בגלל שליטתם המוחלטת של השלטונות הגרמניים באמצעי התקשורת. למרות זאת הסנונית הראשונה של הושטת עזרה ספונטנית ליהודים הופיעה ימים ספורים לפני הטרנספורט הראשון מאמסטרדם למחנה המעבר וסטרבורק. אישה צעירה מהעיר אוטרכט בשם קור בסיאנסה (Cor Basiaanse) נסעה לאמסטרדם , אספה מספר ילדים מבתי הוריהם והביאה אותם לאוטרכט, ושם הוסתרו אצל כמה משפחות. מעשה זה סימן את תחילת התארגנותן של ארבע רשתות שהתמחו במיוחד בהצלת ילדים: קבוצת הסטודנטים מאוטרכט, קבוצת הסטודנטים מאמסטרדם, ארגון של נוצרים שקרא לעצמו "חברה בע"מ" וקבוצה של נוצרים אדוקים שהייתה קשורה לעיתון מחתרתי. יחד הצילו ארבע הקבוצות כ 1,100- יהודים, קרוב ל 90- אחוזים מהם היו ילדים יהודים שהוסתרו ברחבי המדינה.

יש לציין כי קבוצת הסטודנטים מאוטרכט קיבלה תמיכה מהארכיהגמון של הולנד, י' דה יונג (J.de.Jong), שמקום מושבו באוטרכט. הוא לא רק אִפשר להם להשתמש בכספת של ארמונו לשם שמירת ניירותיהם, אלא גם נתן להם סיוע כספי וביקש מהבישופים בהולנד לתרום למען הפעילות המבורכת של הצלת יהודים. עובדה זו היא רבת חשיבות. הארכיהגמון התנגד לתנועה הנציונל-סוציאליסטית כבר בשנות השלושים ואסר על המאמינים הקתולים להצטרף אליה. עמדה זו של מנהיג דתי ראשי השפיעה על הכפופים לו בהיררכיה הכנסייתית.

הודות לעמדתו הנחרצת של הארכיהגמון נקלטו המוני יהודים באזורים שהיו מאוכלסים כמעט רק בקתולים. באחד המקרים כומר קתולי בעיירה קטנה הוצא להורג בשל פעילותו למען הצלת יהודים. תופעה זו של אישיות כנסייתית רמת מעלה שנקטה עמדה ברורה נגד המשטר הגרמני איננה יוצאת דופן. בתקופת הכיבוש איבדו הרשויות הממלכתיות ההולנדיות את מעמדן הלאומי והמוסרי ועל כן היו עיני המאמינים, פרוטסטנטים וקתולים כאחד, מופנות לרועיהם הרוחניים כמורי דרך בבעיות השעה, במיוחד בסוגיה המצפונית של היחס ליהודים. לא מעט כמרים ידעו לעמוד על עקרונותיהם המוסריים על אף הטרור הגרמני. לדוגמה הכומר הפרוטסטנטי ב"י אדר(B.J.Ader) מעיירה בצפון-מזרח הולנד נסע לבית החולים היהודי באמסטרדם ולחץ על הרופאים והאחיות שעבדו שם להסתתר. הוא אף היה מוכן להמציא להם מקומות מסתור בקרב חברי קהילתו, והקים רשת מסועפת של מצילים וביתו היה מרכז הפעילות. הוא נעצר לבסוף והוצא להורג. גם כומר אחר, ל' אוברדוין (L.Overduin) מן העיר אנסחדה, הקים בשיתוף פעולה עם אנשי המועצה היהודית במקום ובסיוע תעשיינים יהודים ולא יהודים רשת מסועפת של עוזרים (קשרים וקשריות) ומקומות מחבוא בעיקר במזרח הולנד.

הסמכות הדתית הייתה בעלת השפעה מכרעת במקרים רבים. היא השפיעה במיוחד בקהילות הומוגניות של מאמינים בכפרים ובעיירות שבהם התושבים ידעו בדרך כלל כי משפחות מסוימות מסתירות יהודים. ההתלכדות הדתית והחברתית מנעה הלשנה לרשויות הרשמיות, תופעה שהייתה נפוצה בערים הגדולות. עיירה כזאת הייתה ניולנדה (Nieuwlande) במזרח הולנד, שבה הסתתרו יהודים אצל 200 משפחות. תושב המקום ארנולד דאווס יחד עם יהודי צעיר בשם מקס ליונס ארגנו את העברת היהודים ממערב הולנד למזרחה ומצאו להם מקומות מסתור.

דרום הולנד שוחררה בספטמבר 1944 אבל בצפונה נכנע הצבא הגרמני רק ב 5 – במאי 1945 הסכנה ליהודים באזורים שלא שוחררו נמשכה עד תאריך זה, הרבה מעבר לתקופת הרדיפות בארצות אירופה האחרות. הסיכון שמקומות המסתור יתגלו על ידי הלשנה היה גבוה. מקומות מסתור רבים הפכו בלתי מתאימים משום שבאותם בתים השתכנו חיילים גרמנים. רוב היהודים המסתתרים נאלצו להחליף את מקומות המסתור שלהם, לפעמים אפילו עשרות פעמים. אחד הארגונים שהתמחה בהצלת ילדים יהודים הסתיר כל אחד מ-250 הילדים שבהם טיפל בארבעה מקומות שונים בממוצע. משום כך מעגל המצילים התרחב מאוד והיה צורך בהפעלת קַשרים וקשריות רבים לשם העברת היהודים ממקום למקום תוך סיכונים הולכים וגדלים. המנגנון המשטרתי יחד עם משתפי הפעולה ההולנדים הגבירו לקראת סוף המלחמה את מאמציהם לתפוס יהודים ומתנגדים למשטר, שמספרם גדל ככל שמפלת גרמניה התקרבה. באפריל – מאי 1943 התחילו השביתות הגדולות שכללו בין השאר את מערכת הרכבות ואת הסטודנטים שסירבו לחתום על התחייבות להימנע מפעילות אנטי גרמנית. מספר המסתתרים והחיים במחתרת מסיבות פוליטיות גדל מאוד באותה תקופה והגיע לכ-300,000 איש. היהודים היו פחות מ 10- אחוזים מהם, כ 25,000- איש. באותה שעה כבר נפתחו בפניהם בתים רבים של אנשים שעד אז סירבו לקלוט יהודים. אמנם מקומות המסתור הרגילים לא היו תמיד מספקים, כי היהודים היו זקוקים לתעודות זהות מזויפות ולכרטיסי מזון, וזאת בזמן שהאוכל הלך והתמעט והרשויות הנהיגו קיצוב מחמיר ביותר. חוגי המחתרת שעסקו בהצלה נאלצו לחפש דרכים שונות כדי להקשות על השלטונות הגרמניים, שהיו בידיהם כל הנתונים על היהודים, כולל כתובות מגוריהם. מאז 1941 היו ליהודים תעודות זהות שבהן הייתה חתומה האות J באופן בולט ביותר. אנשי המחתרת ניסו למחוק בעבודה דייקנית את האות J בלי להשאיר לה שריד. היתה זו מלאכה קשה שדרשה מיומנות רבה ולא ניתן היה לבצעה בהיקף רחב. במשך הזמן הומצאה שיטה חדשה: זיוף תעודות זהות ותעודות אחרות כגון כרטיסי קיצוב לקניית מזון. גם לכך הייתה דרושה מיומנות מיוחדת, וכן היה צורך בכלים מיוחדים ובנייר מסוים. למרות הקשיים הצליחו קבוצות המחתרת ליצר עשרות אלפי תעודות מזויפות, לא רק ליהודים אלא גם לאנשי מחתרת ולאנשים שסירבו לעבוד כפועלי כפייה בגרמניה. המנגנון הגרמני וההולנדי החליטו לחסל תעשייה בלתי חוקית זו והנפיקו כרטיסי מזון חדשים בשיטה מתוחכמת ביותר. אך המחתרת הצליחה להתגבר גם על שיטה זו ולייצר כרטיסים מזויפים מן הסוג החדש במספרים גדולים. היא גם השיגה כמויות גדולות של תעודות על ידי גנבות מלשכות מרשם התושבים והקיצוב בכל רחבי הולנד. קבוצת וסטרוויל (Westerweel ), קבוצת המחתרת הידועה הנקראת על שם מנהיגה הכריזמטי, הצליחה להציל מאות צעירים בעזרת תעודות גנובות או מזויפות. באוגוסט 1942 נתקבלה ידיעה שהמשטרה הגרמנית מתכננת לעצור יותר מ -50 צעירים באחד מהבתים של "עליית הנוער".

יופ וסטרוויל וכמה מחבריו נענו לפניית החלוצים הצעירים שטיפלו בקבוצה, ותוך ימים ספורים מצאו מקומות מחבוא לכולם. מאז התפתח שיתוף פעולה הדוק מאוד בין קבוצת וסטרוויל לחלוצים, הקבוצה היחידה בהולנד שפעלה כארגון מחתרת יהודי ושבראשו עמדו שני צעירים: שושו סימון ומנחם פינקהוף. יחד הם מצאו דרך להעביר כ-150 חלוצים מהולנד לצרפת. מטרתם האמתית הייתה להגיע לארץ-ישראל עוד בזמן המלחמה, ואכן 60 מהם הצליחו בכך. כאשר נפרד יופ וסטרוויל מהקבוצה הראשונה שעברה מצרפת לספרד הוא פנה אליהם לרגלי הפירנאים בנאום נרגש וביקש מהם לא לשכוח את חבריהם ואת אלה שסבלו תחת המשטר הנאצי ולדאוג לחירותם של תושבי המדינה היהודית העומדת לקום בארץ-ישראל. וסטרוויל נעצר במרס 1944 כאשר ניסה להבריח שתי בחורות יהודיות מעבר לגבול עם בלגיה. על אף העינויים הקשים שעבר לא גילה דבר על פעילות הקבוצה. הוא הוצא להורג ב-11 באוגוסט 1944 מספר היהודים ההולנדים שנרצחו בשואה הוא גדול יחסית בהשוואה לארצות אירופה המערבית האחרות. הסיבה העיקרית לכך היא אופיו האנטישמי הקנאי של משטר הכיבוש בהולנד. ראשי מנגנון המדינה ההולנדי נכנעו למעשה לדרישות ולצווים של משטר הכיבוש והשפיעו על הדרגים הנמוכים לשתף פעולה עם זרועות המשטרה הגרמנית, על אף שהדבר נגד את החוקה ההולנדית. ההתנגדות לרדיפות היהודים התפתחה באופן ספונטני אצל יחידים או קבוצות קטנות שלא יכלו להשלים עם השפלת היהודים וגירושם מהולנד. את מניעי המצילים ניתן להגדיר כהומניסטיים או דתיים. חשובה ביותר הייתה המחאה הפומבית של ראשי הכנסיות נגד המדיניות האנטי יהודית. הם השפיעו על אנשי הדת המקומיים להושיט יד ליהודים ואלה עודדו את צאן מרעיתם להסתיר יהודים בבתיהם. עזרה ליהודים סיכנה את חייהם הרבה יותר מאשר בבלגיה וצרפת. רבים מבין המסתירים שילמו על כך בחייהם או שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. שנות הפחד המשותפות והציפייה לשחרור שחוו היהודים במחיצת מסתריהם יצרו במקרים רבים קשר הדוק בין המצילים לניצולים. עובדה זו באה לידי ביטוי בצורה מרשימה בפניות ל"יד ושם" להכרה במצילים כחסידי אומות העולם. כבר בראשית שנות השישים, כאשר התחיל "יד ושם" במפעל חסידי אומות העולם, היו הולנדים רבים בין המקבלים את אות ההוקרה. יש לציין שרבים מהיהודים שניצלו בהולנד עלו ארצה והכירו את "יד ושם" ופעולותיו בשעה שהמוסד עדיין לא היה מוכר בארצות אירופה וגם עובדה זו תרמה לכך שאנו מוצאים הרבה הולנדים בין חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי "יד ושם".

חלק ד':

סיכום-

מספר היהודים ההולנדים שנרצחו בשואה הוא גדול יחסית בהשוואה לארצות אירופה המערבית האחרות. הסיבה העיקרית לכך היא אופיו האנטישמי הקנאי של משטר הכיבוש בהולנד. ראשי מנגנון המדינה ההולנדי נכנעו למעשה לדרישות ולצווים של משטר הכיבוש והשפיעו על הדרגים הנמוכים לשתף פעולה עם זרועות המשטרה הגרמנית, על אף שהדבר נגד את החוקה ההולנדית. למרות זאת, מספרם של חסידי אומות עולם מהולנד שהוכרו ע"י "יד ושם" הוא הגבוה ביותר ביחס לכמות האוכלוסייה היהודית בהולנד באותם שנים. ההתנגדות לרדיפות היהודים התפתחה באופן ספונטני אצל יחידים או קבוצות קטנות שלא יכלו להשלים עם השפלת היהודים וגירושם מהולנד. את מניעי המצילים ניתן להגדיר כהומניסטיים או דתיים. חשובה ביותר הייתה המחאה הפומבית של ראשי הכנסיות נגד המדיניות האנטי יהודית. הם השפיעו על אנשי הדת המקומיים להושיט יד ליהודים ואלה עודדו את צאן מרעיתם להסתיר יהודים בבתיהם. הסמכות הדתית היתה בעלת השפעה מכרעת במקרים רבים. העוזרים ליהודים בהולנד סיכנו את חייהם הרבה יותר מאשר בבלגיה וצרפת. רבים מבין המסתירים שילמו על כך בחייהם או שולחו למחנות ריכוז בגרמניה וסיכויים לשרוד שם היו קטנים ביותר.

שנות הפחד המשותפות והציפייה לשחרור שחוו היהודים במחיצת מסתריהם יצרו במקרים רבים קשר הדוק בין המצילים לניצולים. עובדה זו באה לידי ביטוי בצורה מרשימה בפניות ל"יד ושם" להכרה במצילים כחסידי אומות העולם. כבר בראשית שנות השישים, כאשר התחיל "יד ושם" במפעל חסידי אומות העולם, היו הולנדים רבים בין המקבלים את אות ההוקרה. יש לציין שרבים מהיהודים שניצלו בהולנד עלו ארצה והכירו את "יד ושם" ופעולותיו בשעה שהמוסד עדיין לא היה מוכר בארצות אירופה וגם עובדה זו תרמה לכך שאנו מוצאים הרבה הולנדים בין חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי "יד ושם".

בסוף המלחמה הסיכון שמקומות מסתור של יהודים התגלו על ידי הלשנה היה גבוה, ולכן הרבה יהודים נאלצו להחליף את מקומות המסתור שלהם, ולפעמים אפילו עשרות פעמים. משו כך מעגל המצילים התרחב מאוד ולכל ניצול היו כמה וכמה מצילים. וזו גם סיבה נוספת למספר הרב של המצילים שהוכרו מאוחר יותר כחסידי אומות עולם.

ביבליוגרפיה-

הספריה הווירטואלית של מט"ח(=מרכז לטכנולויה חינוכית).

ד"ר יוסף מכמן: "הצלה וחסידי אומות עולם בהולנד", בשביל הזיכרון, 29, 1998.

אתר "יד ושם" www1.yadvashem.org

חוה דינר- ראיון

תמליל-

הנאצים כבשו את הולנד ב-1940 בחודש מאי, אז התחילו הגזרות נגד היהודים.

ביולי 42 התחילו הגירושים למחנות ריכוז והשמדה ובסוף השנה הזאת ההורים שלי החליטו להסתיר אותי ואת אחותי אצל גויים. יצאתי מהבית בחודש מרץ 1943, אחותי יצאה כמה ימים אחרי, שתי הסבתות שלי גרו אצלי בבית עד שהם בעצמם גורשו וגם הורי גורשו אחרונים.

הגעתי למשפחה בצפון הולנד בחבל "פריזלנד" ושם בהתחלה הייתי אצל משפחה קולטת, שהתפקיד שלה היא לפזר את הילדים לכתובות שמצאו להם, ובאמת אחרי יומיים הביאו אותי למשפחה שהסתירה אותי. הם היו קרובי משפחה, מחותנים, הילדים שלהם היו נשואים ככה הם הכירו, נשארתי שם במשך שנתיים וחצי מהם שנתיים עד לשחרור ועוד חצי שנה אחרי השחרור. השחרור היה בחודש אפריל 1945, הכפר שלנו שוחרר על ידי החיילים הקנדים, שהם היו חלק מבעלות הברית: הבריטים, האנגלים, האמריקאים, הקנדים והאוסטרלים.

הייתי בכפר הזה, חוץ מהפסקה של איזה חודשיים (אני חושבת), שהייתי בכפר אחר, הייתי כל הזמן בכפר הזה ובכפר אסור היה לי לצאת מהבית. עשו לי מחבוא בקומה העליונה וגם מחבוא בקומה התחתונה של הבית, זה היה בית כפרי עם שתי קומות ועם עליית גג.

רוב הזמן הייתי בעליית הגג שם היו לי צעצועים ובובות, היא עשתה לי בית בובות ובגדים להלביש אותם, היא היתה מאוד מוכשרת בעבודות יד.

היה לי מקום מסתור גם מתחת לבית, דרך ארון היה חור ברצפת הארון, שממנו יורדים מתחת לבית. כל היום, בעיקר שיחקתי, קראתי והכנתי שיעורי בית...חשבון ידעתי וגם קרוא וכתוב, שזה מאוד עזר לי, כי הפסדתי כיתות א' ו-ב' אבל אחרי המלחמה מיד נכנסתי לכיתה ג' ללא שום הפסד. במשך הזמן יכולתי גם לטייל אבל, במקומות שאין אנשים רק בשדות. זה היה כפר, היה הרבה שדות, זה היה מקום שאף אחד לא הלך בו כמעט ובכפר שהייתי, אני חושבת שהיו אנשים שידעו עלי אבל אף אחד לא הלשין.

הייתה לי גם גינה קטנה מאחורי הבית גידלתי שם פרחים וירקות, היום איכשהו עבר.

המשפחה שהיתי אצלה לא היו חקלאים,אבל על ידינו היה משק חקלאי ושם היו פרות ועגלים ומשם קנינו חלב וכל מה שאנחנו צריכים. לא היה ממש רעב, חוץ מאשר בחורף האחרון, בחורף של 44,45 .

היה רעב לא היה מה לאכול כי הנאצים ספרו את הבהמות עשו ביקורת, שלא תחסר שום בהמה ואם היה מתברר שמישהו שחט איזו בהמה, אז הוא נענש. אנחנו צדנו בשדות חיות קטנות: ארנבים וציפורים… לא היה כל כך אוכל.

אני גדלתי והבגדים שהבאתי מבית הורי נהיו קטנים עלי, הייתי בת חמש וחצי עד שמונה, אבל האישה שהייתי אצלה היא היתה צעירה יחסית, היא היתה בת 30 שהגעתי אליה שעזבתי היא היתה בת 32 וחצי, היא היתה מאוד זריזה והיא תפרה לי בגדים. לא היה לי אף פעם חדר לעצמי, ישנתי איתה בחדר או עם אמא שלה (גם אמא שלה היתה בבית).

אחרי השחרור, כבר יכולתי ללכת לבית הספר ונשארתי אחרי השחרור עוד חצי שנה, ואז הייתי בבית הספר בכיתה ג'. זה היה מאוד נחמד, היו ילדים בכפר ואפשר היה להסתובב  חופשי בכפר כי הנאצים כבר לא היו שם, הם ברחו מפני הקנדים שהגיעו. כבר ידענו שהקנדים בדרך וסוף סוף הם הגיעו אני זוכרת את הרגע הזה זה היה רגע מאוד משמח, כי ברגע שהם הגיעו ידענו, שהנה זה נגמר.

בבית שבו הייתי, המשפחה היתה קצת מוזרה, אפשר לומר. סבתא בת שישים פלוס היו לה בנים ובנות חלק נשואים וחלק לא. הם היו דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים לא כל כך משכילים, השכלה ממוצעת, וכל יום קראו בתנ"ך לפחות פעם אחת, בסוף הארוחה קראו קטע בתנ"ך ולמדו אותי להתפלל לפני האוכל ואחרי האוכל והייתי צריכה לא לבלוט, להשתלב, להיות כמו כולם. איך שהוא מבחינה כלכלית, אני לא יודעת איך הם הסתדרו, איכשהו הם הסתדרו, מי פרנס אני לא יודעת. היה גם אבא, הבעל של האישה הזקנה, אבל הוא עזב את הבית, הוא לא היה קיים בשביל הילדים. למעשה הם לא היו כל כך ילדים, אחד היה בן 19 השני היה בן 21.




לקראת סוף המלחמה, הנאצים לקחו את שני הבנים האלה לעבודה בכפיה בבתי חרושת לנשק ובן אחד נהרג שם, כי האנגלים כמובן הפציצו את בתי החרושת האלה, כי זה מאמץ המלחמה וצריך להרוס את בתי החרושת האלו, שייצרו נשק וידעו שהם גם פוגעים בפועלים, שהם היו כולם עובדי כפיה. האח השני הצליח לחזור לבית אימו, שגם היא נפטרה במהלך המלחמה ממחלה.

כבר לא נשאר כל כך הרבה, נשארה רק בת אחת שהיא גידלה אותי ולא היו שם ילדים בגילי בכלל. אני הייתי הילדה בבית, לפעמים זה היה טוב ולפעמים זה היה מאוד לא נעים להיות ילד לבד. למדתי על הנצרות כל מה שהייתי צריכה לדעת, אבל לא הלכתי לכנסיה לא הלכתי לאף מקום, אבל אחרי השחרור אז כבר צריך לצאת מהבית, צריך ללכת לבית הספר אז צריך ללכת גם לכנסיה. זה לא היה כל כך מושך, לא כל כך אהבתי את זה, אבל חייבו אותי.

האזור שבו שהיתי "פריזלנד", זה אזור בצפון ויש להם תרבות משלהם ושפה משלהם, הם שייכים לעם ההולנדי, אבל יש להם תרבות נפרדת ושפה נפרדת וצריך לדבר בשפה שלה. כמובן שקצת למדתי, ביחוד שהלכתי לבית הספר למדתי את השפה הזאת אבל שכחתי אותה לגמרי.

היו שם בזמן המלחמה עוד אנשים שנמלטו אחד היה בחור יהודי בן 17,18 ,שהוא גם כן חיפש מקלט והיו שם עוד שני בחורים לא יהודים שגם הם ברחו, הנאצים רדפו גם אחרי לא יהודים, לגייס אותם לעבודת כפייה. מי שלא רצה ללכת לעבודת כפיה הסתתר כי לפעמים מי שנשלח לגרמניה לא חזר.

הבית היה קצת פרימיטיבי במובנים של היום, היו מים זורמים במטבח אבל על ידי משאבה, לא היה חדר אמבטיה אבל היה בית שימוש, רק הם היו מחוברים לביוב המטבח היה מחובר למשאבה ולביוב ושטפו כלים עם ידית וגם בחצר הייתה משאבה כשרצו לכבס כבסו בחצר במים האלה.

יום ראשון כמובן שמרו כיום מנוחה, לא עשו בו עבודות, תפירה ,בקושי בישול רק חממו את האוכל ויש כאלה שהיו ממש דתיים, שגם לא שטפו כלים, אצלנו כן שטפו כלים.

האחיות שלה באו לבקר מדי פעם, זה היה מסוכן כי הם יכלו להלשין, שיש ילדה בבית ולכן הכינו לי שם " מרגוט", שהוא שם ארופאי. לא קראו לי בשמי האמיתי וגם את שם המשפחה המציאו לי, שאותו אני לא זוכרת.

גם סיפור כיסוי המציאו לי, שאבא שלי נסע ואני אצלם והם דודים שלי, הם מגדלים אותי כי אני יתומה מאם ולא מאב.

הצבעים שלי הם עיניים כהות ושיער כהה, והם החליטו שאני מאינדונזיה ובכלל אני אינדונזית ולא יהודיה.

המשפחה הזאת התייחסה אלי די יפה, לפעמים היו להם הערות לא כל כך נעימות. הסבתא היתה נורא נחמדה אלי, היא היתה מאוד עדינה ומאוד הצטערתי כשהיא נפטרה. הדודה, זאת אומרת הבת שלה, לפעמים היו לה הערות די אנטישמיות, אבל אפשר להבין כי אני סיכנתי אותה, אם היו רואים אותי היו הורגים אותה.

פעמיים עשו חיפושים בבית, הם חקרו ושאלו אותי שאלות, אבל כנראה שהצלחתי לשכנע אותם שאני לא ילדה יהודיה.

תמיד היה לי את החלומות לראות שוב את ההורים שלי וחלמתי שהם יחזרו, זאת היתה תקופה מאוד מפחידה. בסה"כ בלילה בחושך כל צללית, בתור ילדה זה מאוד הפחיד.

כל הזמן חיכיתי להורי שיחזרו וזה בסופו של דבר לא קרה.

אחותי היתה מוחבאת במקום אחר, לא רחוק, אבל לא היה לנו קשר כל המלחמה כמובן. אחרי המלחמה נוצרו קשרים בין המשפחות, אבל לא נוצר יותר מידי קשר אחת עם השניה. היא נשארה אצל אותה המשפחה שהיתה אצלם, אבל אני לא. אני עברתי אחרי חצי שנה, בנובמבר 45 , עזבתי את המשפחה, זאת אומרת רק את האישה היא לא נישאה אף פעם היא נשארה רווקה עד יום מותה.

נשארתי בקשר טוב איתה, אבל היא היתה חייבת למסור אותי, כי לא הרשו לה לגדל אותי לבד. כך, בית המשפט החליט להעביר אותי לבית ילדים יהודי, כי צריך להכשיר אותי לעליה לישראל.