חוה דינר- ראיון

תמליל-

הנאצים כבשו את הולנד ב-1940 בחודש מאי, אז התחילו הגזרות נגד היהודים.

ביולי 42 התחילו הגירושים למחנות ריכוז והשמדה ובסוף השנה הזאת ההורים שלי החליטו להסתיר אותי ואת אחותי אצל גויים. יצאתי מהבית בחודש מרץ 1943, אחותי יצאה כמה ימים אחרי, שתי הסבתות שלי גרו אצלי בבית עד שהם בעצמם גורשו וגם הורי גורשו אחרונים.

הגעתי למשפחה בצפון הולנד בחבל "פריזלנד" ושם בהתחלה הייתי אצל משפחה קולטת, שהתפקיד שלה היא לפזר את הילדים לכתובות שמצאו להם, ובאמת אחרי יומיים הביאו אותי למשפחה שהסתירה אותי. הם היו קרובי משפחה, מחותנים, הילדים שלהם היו נשואים ככה הם הכירו, נשארתי שם במשך שנתיים וחצי מהם שנתיים עד לשחרור ועוד חצי שנה אחרי השחרור. השחרור היה בחודש אפריל 1945, הכפר שלנו שוחרר על ידי החיילים הקנדים, שהם היו חלק מבעלות הברית: הבריטים, האנגלים, האמריקאים, הקנדים והאוסטרלים.

הייתי בכפר הזה, חוץ מהפסקה של איזה חודשיים (אני חושבת), שהייתי בכפר אחר, הייתי כל הזמן בכפר הזה ובכפר אסור היה לי לצאת מהבית. עשו לי מחבוא בקומה העליונה וגם מחבוא בקומה התחתונה של הבית, זה היה בית כפרי עם שתי קומות ועם עליית גג.

רוב הזמן הייתי בעליית הגג שם היו לי צעצועים ובובות, היא עשתה לי בית בובות ובגדים להלביש אותם, היא היתה מאוד מוכשרת בעבודות יד.

היה לי מקום מסתור גם מתחת לבית, דרך ארון היה חור ברצפת הארון, שממנו יורדים מתחת לבית. כל היום, בעיקר שיחקתי, קראתי והכנתי שיעורי בית...חשבון ידעתי וגם קרוא וכתוב, שזה מאוד עזר לי, כי הפסדתי כיתות א' ו-ב' אבל אחרי המלחמה מיד נכנסתי לכיתה ג' ללא שום הפסד. במשך הזמן יכולתי גם לטייל אבל, במקומות שאין אנשים רק בשדות. זה היה כפר, היה הרבה שדות, זה היה מקום שאף אחד לא הלך בו כמעט ובכפר שהייתי, אני חושבת שהיו אנשים שידעו עלי אבל אף אחד לא הלשין.

הייתה לי גם גינה קטנה מאחורי הבית גידלתי שם פרחים וירקות, היום איכשהו עבר.

המשפחה שהיתי אצלה לא היו חקלאים,אבל על ידינו היה משק חקלאי ושם היו פרות ועגלים ומשם קנינו חלב וכל מה שאנחנו צריכים. לא היה ממש רעב, חוץ מאשר בחורף האחרון, בחורף של 44,45 .

היה רעב לא היה מה לאכול כי הנאצים ספרו את הבהמות עשו ביקורת, שלא תחסר שום בהמה ואם היה מתברר שמישהו שחט איזו בהמה, אז הוא נענש. אנחנו צדנו בשדות חיות קטנות: ארנבים וציפורים… לא היה כל כך אוכל.

אני גדלתי והבגדים שהבאתי מבית הורי נהיו קטנים עלי, הייתי בת חמש וחצי עד שמונה, אבל האישה שהייתי אצלה היא היתה צעירה יחסית, היא היתה בת 30 שהגעתי אליה שעזבתי היא היתה בת 32 וחצי, היא היתה מאוד זריזה והיא תפרה לי בגדים. לא היה לי אף פעם חדר לעצמי, ישנתי איתה בחדר או עם אמא שלה (גם אמא שלה היתה בבית).

אחרי השחרור, כבר יכולתי ללכת לבית הספר ונשארתי אחרי השחרור עוד חצי שנה, ואז הייתי בבית הספר בכיתה ג'. זה היה מאוד נחמד, היו ילדים בכפר ואפשר היה להסתובב  חופשי בכפר כי הנאצים כבר לא היו שם, הם ברחו מפני הקנדים שהגיעו. כבר ידענו שהקנדים בדרך וסוף סוף הם הגיעו אני זוכרת את הרגע הזה זה היה רגע מאוד משמח, כי ברגע שהם הגיעו ידענו, שהנה זה נגמר.

בבית שבו הייתי, המשפחה היתה קצת מוזרה, אפשר לומר. סבתא בת שישים פלוס היו לה בנים ובנות חלק נשואים וחלק לא. הם היו דתיים מאוד, נוצרים פרוטסטנטים לא כל כך משכילים, השכלה ממוצעת, וכל יום קראו בתנ"ך לפחות פעם אחת, בסוף הארוחה קראו קטע בתנ"ך ולמדו אותי להתפלל לפני האוכל ואחרי האוכל והייתי צריכה לא לבלוט, להשתלב, להיות כמו כולם. איך שהוא מבחינה כלכלית, אני לא יודעת איך הם הסתדרו, איכשהו הם הסתדרו, מי פרנס אני לא יודעת. היה גם אבא, הבעל של האישה הזקנה, אבל הוא עזב את הבית, הוא לא היה קיים בשביל הילדים. למעשה הם לא היו כל כך ילדים, אחד היה בן 19 השני היה בן 21.




לקראת סוף המלחמה, הנאצים לקחו את שני הבנים האלה לעבודה בכפיה בבתי חרושת לנשק ובן אחד נהרג שם, כי האנגלים כמובן הפציצו את בתי החרושת האלה, כי זה מאמץ המלחמה וצריך להרוס את בתי החרושת האלו, שייצרו נשק וידעו שהם גם פוגעים בפועלים, שהם היו כולם עובדי כפיה. האח השני הצליח לחזור לבית אימו, שגם היא נפטרה במהלך המלחמה ממחלה.

כבר לא נשאר כל כך הרבה, נשארה רק בת אחת שהיא גידלה אותי ולא היו שם ילדים בגילי בכלל. אני הייתי הילדה בבית, לפעמים זה היה טוב ולפעמים זה היה מאוד לא נעים להיות ילד לבד. למדתי על הנצרות כל מה שהייתי צריכה לדעת, אבל לא הלכתי לכנסיה לא הלכתי לאף מקום, אבל אחרי השחרור אז כבר צריך לצאת מהבית, צריך ללכת לבית הספר אז צריך ללכת גם לכנסיה. זה לא היה כל כך מושך, לא כל כך אהבתי את זה, אבל חייבו אותי.

האזור שבו שהיתי "פריזלנד", זה אזור בצפון ויש להם תרבות משלהם ושפה משלהם, הם שייכים לעם ההולנדי, אבל יש להם תרבות נפרדת ושפה נפרדת וצריך לדבר בשפה שלה. כמובן שקצת למדתי, ביחוד שהלכתי לבית הספר למדתי את השפה הזאת אבל שכחתי אותה לגמרי.

היו שם בזמן המלחמה עוד אנשים שנמלטו אחד היה בחור יהודי בן 17,18 ,שהוא גם כן חיפש מקלט והיו שם עוד שני בחורים לא יהודים שגם הם ברחו, הנאצים רדפו גם אחרי לא יהודים, לגייס אותם לעבודת כפייה. מי שלא רצה ללכת לעבודת כפיה הסתתר כי לפעמים מי שנשלח לגרמניה לא חזר.

הבית היה קצת פרימיטיבי במובנים של היום, היו מים זורמים במטבח אבל על ידי משאבה, לא היה חדר אמבטיה אבל היה בית שימוש, רק הם היו מחוברים לביוב המטבח היה מחובר למשאבה ולביוב ושטפו כלים עם ידית וגם בחצר הייתה משאבה כשרצו לכבס כבסו בחצר במים האלה.

יום ראשון כמובן שמרו כיום מנוחה, לא עשו בו עבודות, תפירה ,בקושי בישול רק חממו את האוכל ויש כאלה שהיו ממש דתיים, שגם לא שטפו כלים, אצלנו כן שטפו כלים.

האחיות שלה באו לבקר מדי פעם, זה היה מסוכן כי הם יכלו להלשין, שיש ילדה בבית ולכן הכינו לי שם " מרגוט", שהוא שם ארופאי. לא קראו לי בשמי האמיתי וגם את שם המשפחה המציאו לי, שאותו אני לא זוכרת.

גם סיפור כיסוי המציאו לי, שאבא שלי נסע ואני אצלם והם דודים שלי, הם מגדלים אותי כי אני יתומה מאם ולא מאב.

הצבעים שלי הם עיניים כהות ושיער כהה, והם החליטו שאני מאינדונזיה ובכלל אני אינדונזית ולא יהודיה.

המשפחה הזאת התייחסה אלי די יפה, לפעמים היו להם הערות לא כל כך נעימות. הסבתא היתה נורא נחמדה אלי, היא היתה מאוד עדינה ומאוד הצטערתי כשהיא נפטרה. הדודה, זאת אומרת הבת שלה, לפעמים היו לה הערות די אנטישמיות, אבל אפשר להבין כי אני סיכנתי אותה, אם היו רואים אותי היו הורגים אותה.

פעמיים עשו חיפושים בבית, הם חקרו ושאלו אותי שאלות, אבל כנראה שהצלחתי לשכנע אותם שאני לא ילדה יהודיה.

תמיד היה לי את החלומות לראות שוב את ההורים שלי וחלמתי שהם יחזרו, זאת היתה תקופה מאוד מפחידה. בסה"כ בלילה בחושך כל צללית, בתור ילדה זה מאוד הפחיד.

כל הזמן חיכיתי להורי שיחזרו וזה בסופו של דבר לא קרה.

אחותי היתה מוחבאת במקום אחר, לא רחוק, אבל לא היה לנו קשר כל המלחמה כמובן. אחרי המלחמה נוצרו קשרים בין המשפחות, אבל לא נוצר יותר מידי קשר אחת עם השניה. היא נשארה אצל אותה המשפחה שהיתה אצלם, אבל אני לא. אני עברתי אחרי חצי שנה, בנובמבר 45 , עזבתי את המשפחה, זאת אומרת רק את האישה היא לא נישאה אף פעם היא נשארה רווקה עד יום מותה.

נשארתי בקשר טוב איתה, אבל היא היתה חייבת למסור אותי, כי לא הרשו לה לגדל אותי לבד. כך, בית המשפט החליט להעביר אותי לבית ילדים יהודי, כי צריך להכשיר אותי לעליה לישראל.