חסידי אומות העולם

מבוא - ראיינתי את סבתי חוה דינר על מנת לגלות קצת יותר מה עבר עליה בתקופת ילדותה בזמן מלחמת העולם השניה.

סבתי ניצלה בזכות משפחה הולנדית גויה שהחביאה אותה בביתם במהלך המלחמה. גיליתי שעל אף אכזריותו של השלטון הנאצי היו אנשים טובים שסיכנו את חייהם על מנת להציל יהודים ודמותם יכולה לשמש כמודל לחינוך לדורות הבאים להתנהגות האדם בעתות מצוקה ומלחמה. לאחר חקירה קצרה בנושא גיליתי שמספר חסידי אומות העולם בהולנד שהוכרו ע"י "יד ושם" גדול יחסית בהשוואה לארצות אירופה המערביות וזאת למרות שאחוז היהודים שהושמדו בהולנד גבוה ביחס למדינות אלה. ממצא זה עניין אותי מאוד ולכן החלטתי לחקור אותו.

שאלת החקר: מהן הנסיבות שמספר חסידי אומות עולם בהולנד גדול יחסית בהשוואה לארצות אחרות.

רקע- מלחמת העולם השניה, 1945-1939, היתה האכזרית ביותר בתולדות האנושות. ב-30 לינואר 1933 הגיעה המפלגה הנאצית, בראשותו של אדולף היטלר, לשלטון בגרמניה. במרוצת הזמן הגדירה כאחת ממטרותיה העיקריות את השמדתו של העם היהודי. הקרבנות הראשונים היו יהודי גרמניה, שבהתאם לחוקי נירנברג האנטישמיים, נשללו מהם זכויות האזרח האלמנטריות. ב- 1938 החלה גרמניה הנאצית להתפשט על-פני אירופה, עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי. כעבור שנה נכנעה גם צ'כוסלובקיה להיטלר.

ב- 1 בספטמבר 1939 הכריזה גרמניה מלחמה על פולין, ובכך התחילה מלחמת-העולם השניה, אשר הסתיימה רק ב- 8 במאי 1945. כבר בשנים הראשונות הכניעה גרמניה – שהתכוננה למלחמה שש שנים רצופות – את מרבית אירופה, ובכל מקום שדרכה רגלו של הכובש הגרמני היו היהודים קרבנות ראשונים להפליה, להשפלה ולהשמדה. אף שהשמדת היהודים היתה אחת המטרות של מדיניות ממשלת גרמניה, לא יכלו הכובשים הגרמנים לבצע את זממם מיד בקנה-מידה גדול. תחילה צריך היה להכין את הכלים להשמדה ולהרדים את דעת-הקהל העולמית. לפיכך, טענו הגרמנים בשנים 1939 ו- 1940, כי מטרתם היא רק לבודד את היהודים, שהם "בני גזע ירוד ונמוך מיתר העמים". כך נסגרו היהודים מאחורי גדר תיל וחומה ברבעים מיוחדים, שנקראו "רבעים יהודיים" או גטאות. היו אלה, לרוב, הרבעים העירוניים הנחשלים והעניים ביותר. הנאצים היו בטוחים, שהיהודים הסגורים בגטאות ובתנאים תת-אנושיים לא יחזיקו מעמד ויגוועו בתוך חדשים ספורים מרעב וממחלות מדבקות. אבל היהודים הסגורים והמסוגרים הוכיחו, כי הם ניחנו בחיוניות בלתי-רגילה. הם התאימו את עצמם לתנאים הקשים, אירגנו עזרה סוציאלית ורפואית, שיפרו את התנאים הסניטריים, ואף מצאו זמן לפתח חיי חינוך ותרבות: הוקמו בתי-ספר וישיבות, התארגנו חוגים שונים, נפתחו תיאטראות ונוסדו תזמורות.

משנוכחו הגרמנים לדעת, כי אין זו הדרך להשגת "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", פיתחו שיטות חדשות. החל בשנת 1942 התחילו להעביר יהודים מכל קצוי אירופה הכבושה למחנות מיוחדים, שהוקמו בידיהם בפולין. יום-יום היו הגרמנים מעבירים אלפים ורבבות של יהודים למחנות אושויץ, טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ ומשמידים אותם בשיטות מודרניות, בכבשנים ובתנורי גז. עם הקמת הגטאות בארצות הכיבוש היו הגרמנים מודיעים לאוכלוסיה המקומית במודעות ובצוים, כי כל מגע עם היהודים אסור בתכלית האיסור, וכל לא-יהודי אשר יעזור ליהודים דינו מוות; מוות לו ולמשפחתו ולכל אלה, שידעו על המסתתרים היהודים ולא הודיעו לשלטונות. למרות זאת נמצאו מאות אשר העזו, חרף הסכנות, להסתיר יהודים בביתם, לספק להם מזון ולבוש ולציידם בניירות "אריים".

חלק א': "חסידי אומות עולם"

הגדרה- אנשים לא יהודיים שסיכנו את חייהם להצלה ועזרה ליהודים ללא תמורה. ההצלה הייתה קולקטיבית או פרסונאלית.החוק קבע הגדרה חדה ומפורטת למונח חסידי אומות העולם.

על-פי המקובל בשפת יום יום הכוונה היא לאישיות מוסרית אשר בעת צרה ומבחן נטתה אהדה, חסד ועזרה ליהודים. בהקשר לחוק הזיכרון השואה והגבורה ברור כי לא די באהדה, בחסד ובעזרה, שהרי המחוקק הציב דרישות נשגבות יותר, באומרו: "לחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להציל יהודים". משמע, לדרגת חסיד אומות העולם במובן החוק מגיע רק מי שעשה מעשה הצלה של יהודי, וזאת מתוך חירוף נפשו. לכאורה שני התנאים הללו חד הם שכן על-פי חוקי הנאצים כל המסתיר יהודי או מגיש לו עזרה מתחייב בנפשו. מי שהגיש עזרה מתוך בצע הכסף אינו ראוי לתואר חסיד אומות העולם במובן החוק, למרות שהסתכן בהצילו יהודים.

הקריטריונים העיקריים להכרת מציל כחסיד אומות העולם הם ארבעה:

* מעשה הצלה קונקרטי או עזרה בהצלה.

* הצלה שנעשתה מתוך סיכון עצמי.

* המציל לא דרש ולא קיבל תמורה כתנאי להצלה.

* הבקשה נתמכת בעדויות של ניצולים או חומר ארכיוני אמין.

סוגי העזרה:

1. מתן מסתור – מהווה העזרה הרווחת ביותר. מדובר בהסתרת הניצול במקום כלשהו בבית המציל, או בקרבת מקום לביתו, בפינה נידחת ומוסתרת היטב מעין כל רואה, כך שלא יעלה על הדעת של אף אדם שמישהו מתחבא שם. מקומות כאלו היו בדרך-כלל, בבונקרים מתחת לאדמה (זה היה נפוץ במיוחד במזרח אירופה), ובעליות-גג, בבית המציל או באורוות בהמות בסמיכות לבית. מקומות מסתור נוספים: בתים עזובים, חדרים נטושים או נשכחים, בבתי חרושת, בתי ספר ומנזרים, ובכמה מקרים חריגים, בבתי עלמין, במקומות השמורים לקבורת אדם. במצבים כאלה, הניצול החסר-אונים היה נתון לרצונו ולחסדיו של מצילו לשמירת חייו ולמילוי צרכיו האלמנטריים: אוכל, רחיצה, והוצאת הפרשות הגוף. הטיפול בצרכים בסיסיים אלה נפל כולו על שכם המציל ומשפחתו. אלפי ניצולים היו כלואים במקומות מסתור מסוגים שונים למשך תקופות ארוכות חלקם נתגלו ונרצחו, כולל מציליהם, כגון ההיסטוריון הנודע עמנואל רינגלבלום, שהיה מוסתר בבונקר בצד הארי של ורשה יחד עם כמה עשרות יהודים. הגרמנים ירו למוות את הניצולים ואת מציליהם, בני משפחת המציל וולסקי הפולני. מרבית חסידי אומות העולם הרשומים ביד-ושם נתנו מסתור ליהודים בביתם או במחבואים אחרים.

2. התחזות ללא-יהודי – מדובר בעזרה ליהודי להקלת התחזותו ללא-יהודי; לאמור, לסייע לו באימוץ שם בדוי, ללא צליל יהודי, עזרה בהמצאת סיפור חיים חדש, ולימוד מנהגי המקום, בעיקור מנהגי הדת הרווחת באותו מקום. כמו כן, עזרה ליהודי בהשגת מסמכי זיהוי למיניהם, כולל תעודות לידה, או טבילה, ועזרה ליהודי במציאת מקום עבודה ודיור מתאימים. מדובר באלפי יהודים, בכל ארצות אירופה הכבושות, שהחליטו לנסות את מזלם, לא ע"י מציאת מסתור, אלא ע"י אימוץ שם בדוי ורקע ביוגרפי הולם, כך שיוכלו להמשיך חיים נורמליים-כביכול, להתנהג כמו בני-המקום הלא-יהודים, להסתובב חופשית בחוצות העיר, מכיוון שהיו משוכנעים שתווי פניהם לא יסגירו אותם כיהודי. לשם הצלחת מבצע כזה, היה היהודי זקוק לעזרתו של לא-יהודי, ראשית בהשגת תעודות זיהוי מזויפות, המצאת ביוגרפיה אישית חדשה, וגם עזרה במציאת מקומות מגורים ועבודה. סוג נוסף של התחזות נקטו כמה מצילים גרמנים שהעסיקו מאת ואלפי פועלים יהודים מהגטאות במפעלים שבהם יצרו מצרכים שהיה בהם משום תועלת לגרמנים (מדים וביגוד, נעליים, כלי מטבח, והפקת נפט). המעטים מבין תעשייני ומנהלי העבודה הגרמנים שדאגו לשלום עובדיהם היהודים, התאמצו מעל ומעבר למנוע את גירושם למחנות מוות, עד כמה שידיהם השיגו, תוך כדי שימוש בעילה שהעובדים היהודים נחוצים לא "חס-וחלילה" לשם הצלתם אלא להפקת מצרכים חיוניים למאמץ המלחמה. בין מצילים כאלה שזכו לתואר חאה"ע אפשר להזכיר את ברתולט בייץ (מפעלי נפט), הרמן גריבה (רכבות), אוטו וייט (כלי ניקוי), ואוסקר שינדלר האגדי (מצרכי מטבח ותחמושת). סוג שלילי של התחזות הוא זה שננקט ע"י דיפלומטים של מדינות הזרות בבודפשט, הונגריה, ע"י הנפקת "תעודות מגן" לאלפי יהודים. תעודות אלה העידו שנושאיהם הם בשלבי התאזרחות ונסיעה למדינות זרות, ועל כן אין לפגוע בהם, כל עוד לא השלימו את ההליכים לעזיבת המקום. כדי להגן עליהם יותר, רכשו דיפלומטים אלה בתים, כשעליהם מתנוססים דגלי המדינות, ובהם שוכנו היהודים המוגנים. בין הדיפלומטים שפעלו בכיוון זה, ונכללו בין חאה"ע, אפשר למנות את ראול ולנברג (שבדיה), קרל לוץ (שוויץ), ג'יורגיו פרלסקה (ספרד), והבישוף אנג'לו רוטה (הואתיקן).

3. בריחה והברחה – הכוונה לעזרה ליהודי לברוח ממקום מסוכן למקום פחות מסוכן, באותו פרק זמן, בשטחים שבשליטת הנאצים ומשתפי פעולה, או עזרה בהברחת גבולות – כגון לשוויץ, שבדיה (אוניות מדניה או מעברי הרים מנורבגיה), לאזורים בשליטת האיטלקים, או להונגריה (עד מרץ 1944), או באוניות מיוון לטורקיה. גם כאן נזקק היהודי הבורח לעזרת לא-יהודים, מהסיבה הפשוטה שליהודים חל איסור של שימוש בכלי תחבורה ותנועה מחוץ לאזור המגורים (גטו או אחר) המצומצם שנקבעו ליהודים בכל ארץ וארץ. יופ וסטרוויל מהולנד הוא אחד מעשרות המצילים שהוכרו כחאה"ע ושעסקו בהברחת יהודים. וסטרוויל ארגן דרכי מילוט מהולנד, לבלגיה, צרפת ועד לגבול ספרד. בעצמו נפל בפח שטמן לו הגסטפו, והוצא להורג.

4. ילדים במסתור – כאשר הורים גורשו למחנות, נכנסו למסתור, התחזו ללא-יהודים, או ברחו ממקום למקום – בכל אחת מאלה, כדי להציל את הילדים, היה צורך בהפרדה בין הורים לילדים. לפעמים נעשו הסידורים לכך מבעוד מועד, כאשר ההורים מסכמים עם ידידים או עם מוסד ילדים ו/או מנזר, קבלת הילד ואימוצו, עד לגמר המלחמה. פעמים אחדות, נעשו הסידורים ע" גופים מחתרתיים יהודים תוך כדי שיתוף פעולה עם גופים לא-יהודים (בעיקר בבלגיה וצרפת), או ע"י גוף מחתרתי לא יהודי גופא (כגון ארגון "ז'גוטה" בפולין). אלה מבין הלא-יהודים שנחלצו לעזרת הילד היהודי, בדרך-כלל ע"י אימוצו כבן-משפחה, וראשי מנזרים שהחביאו ילדים יהודים במנזרים, והחזירו אותם למשפחותיהם בגמר המלחמה – גם הם זכאים לשאת את התואר של חאה"ע.

סכנות שעמדו בפני המצילים:

הנאצים, אף שלא גילו איזה גורל מר צפוי למגורשים למחנות, לא הסתירו את כוונותיהם המרושעות כלפי העם היהודי. היה ברור לכל מאן דבעי שמדובר במסע של טרור ללא תקדים וללא אבחנה מכוון כנגד יהודי אירופה הכבושה, כאשר המטרה היא הוצאתם, בצורה זו או אחרת, ממעגל החיים של עמי אירופה. במזרח אירופה, לא היססו הגרמנים לפרסם ברבים (במיוחד בפולין) אזהרות לאוכלוסייה המקומית לבל יושיטו עזרה ליהודים נרדפים, תוך איום בהטלת גזר-דין מוות לכל מי שיעז להפר הוראה זו. ואכן, היו לא מעט מקרים של הוצאות להורג במקום, או לאחר משפט זוטא, או של עונש שילוח למחנה ריכוז, וגם עונשים כאלה פרסמו ברבים, למען יראו וייראו! לאחרונה בוכרה משפחת אולשבסקי הפולנית, שנורו למוות על הסתרת משפחה יהודית, שגם הם נרצחו באזור פיוטרוקוב. במערב אירופה, לא איימו הנאצים בעונש מוות מיידי, אם כי גם כאן לא-מעט מצילים שולחו למחנות, ושם ניספו, כתוצאה של גילוי יהודים בביתם או מעורבות אחרת של המצילים בעזרה ליהודים. דוגמה אחת מני רבים, היא של הכומר ז'אק (לוסיאן בונל) הצרפתי, שהסתיר שלושה נערים בבית-הספר שבניהולו, ומת במחנה ריכוז מהתשה פיזית. בצרפת הופק סרט על האיש ומעשיו, בשם "להתראות ילדים". היו גם מקרים של הוצאה להורג במקום, במערב אירופה, כגון יפ מוש ויופ וורטמן, שהקימו רשת להצלת ילדים בהולנד, נתפסו והוצאו להורג.

סכנה נוספת שנשקפה למצילים באה לאו דווקא מצד הגרמנים, אלא מבני עמם-הם של המצילים, כגון:

• משתפי פעולה מקומיים עם הנאצים, שרדפו ביהודים לפעמים באכזריות גדולה מזו של הנצים.

• אנשי מחתרת ופרטיזנים שרדפו ואף רצחו יהודים (פולין ומזרח אירופה) באותה חריצות כפי שלחמו נגד הכובש הגרמני.

• אנטישמים למיניהם, שלא אהדו את הגרמנים, אבל גם לא רצו להחמיץ ההזדמנות להיפטר מהיהודים בקרבתם; כדוגמת יונס פאולביציוס הליטאי, שנרצח לאחר המלחמה ע"י בן-עמו, לאחר שנתגלה מעורבותו בהצלת תריסר יהודים בביתו.

• סתם סחטנים, ללא שייכות פוליטית ואידאולוגית, שניצלו את המצב וחיפשו להטיב עם עצמם על-חשבון המצילים והניצולים, ע"י גילוי יהודים החיים במסתור, או המסתובבים בחוצות העיר כלא-יהודים, וסחטו מהם וממציליהם מכל הבא ליד. חלקם הלשינו עליהם לשלטונות כדי לזכות בתמורה מזערית.

מכל אלה, היה על המציל לחשוש ולהיזהר, כדי שחס וחלילה, דבר עזרתו לא יתגלה לשלטונות, עם כל המשתמע לכך לו, למשפחתו, וכמובן גם ליהודים המסתתרים אצלו, או החוסים בצילו.

מניעים לפעולתם של חסידי אומות העולם:

1)יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים לפני המלחמה.

2)דרך להביע מחאה נגד מעשי הנאצים.

3)אנושיות והומאניות – מניעים הומניטאריים של עזרה לאדם בצרה, באשר הוא אדם.

4)שליחות דתית – שמירת ערכי המוסר והאנושיות

חלק ב':

חשיבות נושא חסידי אומות העולם:

1. הכרת תודה למצילי יהודים המעטים יחסית מתוך עמי אירופה דאז – כחובה אלמנטרית של העם היהודי.

2. מעשי ההצלה של חאה"ע מוכיחים שעל אף הסכנות ניתן היה להציל, אם רק רצו בכך.

3. הם היו המעטים; אבל כאשר כורכים את המספרים עם הרקע הנורא של התקופה הנאצית, יש בסיפורי חאה"ע ערך סגולי מעל ומעבר למספרים היבשים.

4. על כן, דמותם של חאה"ע יכולים לשמש כמודלים חינוכיים לדורות הבאים להתנהגות האדם בעתות מצוקה ומלחמה, ולשמירת העיקרון של קדושת החיים.

דוגמאות לחסידי אומות עולם:

אוסקר שינדלר – תעשיין גרמני, תושב חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. למרות היותו חבר במפלגה הנאצית הוא ניצב מול זוועות השואה ובחר להציל יהודים. הוא הציל כ- 1,200 יהודים. לאחר כיבוש פולין ע"י הנאצים הוא רכש בית חרושת למוצרים צבאיים וכלי מטבח שהוחרם ממשפחה יהודית ליד קראקוב. הוא העסיק מאות יהודים וכך הציל אותם מגירוש. בשנת 1943 כאשר החלה האקציה בגטו קראקוב והוקם מחנה פלאשוב הוא הקים מפעל בפלאשוב שם הועסקו מאות יהודים והצילם. ב- 1944 קיבל רשות להקים מפעל בחבל הסודטים. הוא הצליח להעביר לשם את כל מאות הפועלים היהודים שעבדו אצלו בפולין. הוא העלה כמה מאות מעובדיו היהודים שהיו אמורים להישלח לאושוויץ על רכבת בקרונות לבהמות. כדי שהמבצע יצליח גנב שינדלר את טופס המשלוח וזייף אותו כאילו היהודים אמורים היו להגיע לעיירה נידחת בחבל הסודטים. הוא הביא רתכים ששחררו את היהודים מהקרונות ובמשך שלושה ימים דאגה אשתו לכל מחסורם, לאחר ששיכנה אותם במבנה הצמוד לבית החרושת. בבית החרושת קבלו תנאים טובים ושהו שם עד תום המלחמה.

                         

ראול וולנברג – דיפלומט ואציל שוודי, ששהה בבודפשט בירת הונגריה ב- 1944 כנציג השגרירות ופעל להצלת כ- 200,000 יהודי הונגריה אשר נותרו שם. כנספח בשגרירות שוודיה הוא לחץ על ממשלת הונגריה שתאשר לו להעסיק 300 יהודים במחלקתו והסתיר יהודים בבתים מיוחדים שרכש למטרה זו. הוא יזם את הקמתו של גטו בינלאומי, שאכלס 33 אלף יהודים תחת חסותם של מדינות ניטרליות כ"אזרחים שוודים חדשים" והדפיס להם דרכוני חסות שוודים, שבעזרתם יכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי. הוא דאג להקים מטבחים, בתי"ח, שירותים שונים ודאג להציל יהודים תוך סיכון מעמדו הדיפלומטי. כאשר ב- 1944 גורשו רבבות יהודי בודפשט לגבול אוסטריה במסגרת צעדות המוות הוא לווה במשאיות את ההולכים וחילק להם מזון ובגדים. בדרך זאת הציל 500 יהודים והחזירם לבודפשט. עם שחרור הונגריה הוא נאסר ע"י הסובייטים ומאז נעלמו עקבותיו. ב- 1957 הודו הרוסים כי מת בכלא מהתקף לב. ב- 1993 התברר כי נרצח בכלא.